ליאור יונתן, נולד ב-19 ביולי 1952 להוריו צפירה ונתן, ונפל ביום
הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, בשעות הראשונות של המלחמה, כשהוא מפקד על
מחלקת טנקים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. חשוף בצריח פיקד על מחלקתו
בשקט, באומץ, בקור רוח, וצרור של מקלע פילח את גרונו לאחר שתי שעות של
לחימה באזור הביצות של הסואץ.
ילד רזה היה, עדין, רך, עקשן, יודע. לא היה מסע שלא לקח בו חלק: צלח
את הכנרת, חצה את המדבר, בשרב ובגשם. עלה על הרכסים וצילם בעיניו
זריחות ושקיעות. כל כך הרבה ראו העיניים האלה, החומות-ירוקות,
התמימות. אף פעם לא זכר את צבע בגדיו שלו, אבל הבחין בגוונים העדינים
ביותר של הטבע.
ליאור יונתן בילדותו
בגיל מאוחר למד ליאור את מחוגי השעון. מחוגי הזמן הרגישים שלו עצמו
היו סובבים את העולם על-פי עונות השנה; גשמי חורף, ענני סתיו, רוחות
אביב, סופות קיץ. דברים שעניינו אותו למד בהתמדה, היה מתעמק וחושב
ועוסק בהם בכל מאודו; בדברים שלא עניינו אותו כלל לא התעסק. נוטה היה
לקבל כל מיני רעיונות בלתי שגרתיים ודמיוניים. בדמיונו העשיר נטה
למיני נושאים מסוג הפאראפסיכולוגיה, ההיפנוזה, מדע החלל וכו'.
ליאור יונתן בסיום התיכון, 1970
ליאור עם אמו צפירה בקיבוץ שריד
דרך כלל היה ליאור שקט, קצת ביישן ומופנם. אבל
בחבורה מצומצמת היה פתאום זורח ואז נפלא היה לשמוע אותו. אוהב מוסיקה
היה ומסוגל לשבת במשך שעות צמוד לטייפ או לפטפון ולהאזין ליצירות
ולשירים אשר אהב. את המלים שמר לעצמו. דבר-מה עצוב היה בו, שלא רצה
לתת לאחרים חלק בו. אותה עצבות אילמת השאיר בלשכה האפלה של המצלמה,
בעשרות הצילומים אשר השאיר, ושכונסו לאחר מותו בספר "וזרח השמש",
כשלצידם מבחר שירים.
עם גיוסו לצבא ברור היה לו, כי דרכו היא לחיל קרבי וכך הגיע לשריון,
בו עבר את שלבי הקידום הרגילים: טירונות, קורס מפקדי טנקים וקורס
קצינים. בסיימו את הקורס נשלח לתפקידי הדרכה, אך משאת נפשו הייתה
לעבור לשרת בקו הקדמי כמפקד מחלקת טנקים. ואכן כאשר השיג מבוקשו זה,
זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, נראה מאושר. פקודיו וחבריו היו קשורים אליו
ואהבוהו בכל לב. הם ראו בו מפקד לדוגמה, התובע בראש ובראשונה מעצמו,
המוכן לעזור ולסייע לכל אחד. דואג לפקודיו ומבין לרוחם.
הם מעידים עליו כי היססו לבקש ממנו
דבר, כי ידעו שתמיד יענה לבקשתם. מוכן היה לסייע בכל דבר, להתחלף
בחופשות, בתורנויות.
בפרוץ מלחמת יום כיפור נשלח עם מחלקתו לסייע לאחד המעוזים המותקפים.
חשוף בצריח הוביל את מחלקתו תחת ירי ארטילריה מצרית, עד להיתקלות
בכוחות חי"ר מצריים. ליאור לא היה מהמבליטים עצמם ואף בקשר נשמע קולו
רק כאשר השיב לפקודות. בשקט ובביטחון, כיוצא לתרגיל, נשמעה פקודתו
האחרונה, בה הודיע על היתקלות בחי"ר מצרי, וקרא למחלקתו להסתער על
האויב. תוך ניהול הקרב נפגע ופונה.
ב-6 באוקטובר בערב לא היה עוד בחיים. במקום בו נולד וגדל, בקיבוץ
שריד, הובא למנוחת-עולמים.
סג"ם ליאור יונתן, קצין שריון
מלחמת יום כיפור גבתה 4 קורבנות נוספים
בקיבוץ שריד: אבי ברעם, יהודה רוזנפלד, יורם שץ ונחשון חרמוני. במלאת
שנה למלחמה הופקו בקיבוץ חוברות לזכרם.
לעיון בחוברת המלאה לזכר ליאור, שממנה לקוחים הדברים לעיל לחץ
כאן (PDF). בחוברת מידע נוסף על ליאור, תמונות שלו ותמונות
שצילם בעצמו, מכתבים שכתב מהצבא, הספדים של חברים ועוד.
ב-1974, שנה לאחר הנפילה, הושלם הסרט "ליאור" בבימויו של חיים שירן.
הסרט מנציח תמונות מחייו של ליאור יונתן כילד, כנער וכקצין, עד מותו במלחמת יום כיפור.
את המוזיקה לסרט כתב שלמה גרוניך, וניתן לשמוע בו לחנים מיוחדים ולא ידועים לשירים "יש פרחים", "ציור של ילדים" ו"כמו בלדה"
בביצוע של גרוניך עצמו ושל צילה דגן.
בימוי והפקה: חיים שירן. הסרט מוגש לכם באדיבות הבמאי חיים שירן וצפירה, אמו של ליאור, ובאישור הטלוויזיה החינוכית הישראלית.
נתן יונתן נהג להעיד על עצמו, כי בשנים שקדמו למלחמה
חי בחרדה מתמדת לקראת אסון קרב, כמו חש את האבדן הצפוי לו. בשנת 1970
אף פרסם שיר שנתפש בעיניו בדיעבד כבעל אופי נבואי - עוד שיר על אבשלום.
השיר כתוב כקינה שנושא דוד המלך על בנו אבשלום. לאחר נפילת ליאור כתב
שירים רבים על חוויית השכול ועל הגעגועים לבנו, בהם: גל אחרון,
שישה באוקטובר 1973, יישאר לחכות, תמיד אוקטובר, האהובים מכל נודדים
בלילות, השארתי לך תמונה אחת, היקום הגדול הזה,
איש מביט בבנו
,
יום
יום אני חוזר
ועוד. יחד עם זאת, שירים רבים שלו העוסקים במוות
ובשכול נכתבו הרבה קודם לאסון, אך הם משויכים בטעות לנפילת ליאור אם
משום שהולחנו והתפרסמו לאחר המלחמה, אם מפני שכונסו בקובץ השירים
שהוקדש לזכר ליאור וכן הלאה. דוגמה לשירים כאלה: החול יזכור, מת אב
ומת אלול, כמו בלדה, זמר לבני ליאור (נכתב כשליאור היה בן 5)
ועוד.
ליאור עם אבא נתן בעת שליחות בחו"ל
זוהי ככל הנראה תמונתו האחרונה של
ליאור, על סיפון הטנק בסיני, זמן קצר לפני המלחמה. בתכנית רדיו
שהוקלטה זמן קצר לפני מותו של נתן יונתן, סיפר שכמה ימים אחרי תחילת
המלחמה, כשהיו שרויים באי ודאות מוחלטת ולא קיבלו שום אות חיים
מהחזית, לפתע הופיעה בביתם חיילת שטענה שראתה את ליאור באחד מבתי
החולים. "אחזתי את זיו", סיפר, "וצעקתי: יש לנו אח! יש לנו אח!".
כמובן, רק לאחר כמה ימים התבררה הטעות המרה.
